החזון הגליציוני והיהודי החדש־ישן – גלות וריבונות ביצירתו של יוסי אבני־לוי

בתיה שמעוני פתיח נקודת המוצא לדיון בספרו של יגאל שוורץ הידעת את הארץ שם הלימון פורח היא מצוקה קיומית בלב הישראליות , הפער הבלתי ניתן לגישור בין חוויית המקום ובין חזון המקום . אותו הפער נוסח במאמרם המכונן של גורביץ ' וארן במילים האלה : ישראליות מתפרשת לעתים קרובות כמקומיות – כהצלחה ליצור מקום שיושביו הם ילידיו , להם זהות מקומית מלאה , משוחררת מהאלטרנטיבה הקולקטיבית של גלות . ואולם מקומיות היא יותר בבחינת מושא השאיפה ומוקד הפרובלמטיות של הישראליות . בפועל , המקום עדיין אינו במקום . עדיין אנחנו עסוקים במציאת מקומנו . שוורץ מתחקה אחר אופני התממשותו של הפרויקט הציוני בחמישה טקסטים מרכזיים בספרות העברית דרך שני צירים – תפיסת האדם ותפיסת המקום – הנשענים על תשתית חשיבה מיתית . שני אלו מייצרים את המתח המרכזי ביצירות רבות שנכתבו בספרות העברית – מתח בין דמות ' היהודי הישן ' לבין זו של ' העברי החדש ' ומתח בין הגלות לבין האידאה של ארץ ישראל . בכל אחד מחמשת הצמתים הספרותיים שהוא בוחן מתממש המתח הזה מימוש אחר , המשקף את הוויית התקופה ואת ההתפתחויות ההיסטוריות שהתחוללו בתודעה הישראלית . מתח היסוד הזה ...  אל הספר