מפגשים של קבוצות משני העמים הם הפעילות המרכזית במה שנחשב כחינוך לשלום בישראל . הם מתקיימים כפעולה חינוכית אקטיביסטית משנות השבעים של המאה הקודמת בשינויי גוונים ואופנות . היקפם ותוכנם מושפעים ממאורעות הסכסוך שבין שני העמים ומאופיינים בעליות ומורדות . בשנות השמונים הייתה פריחה של סוגי מפגשים שונים , אך עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ( 1988 ) הצטמצם היקפם . בתקופת ועידת מדריד ואוסלו התחדשו המפגשים בעוצמה רבה , נוצרו פרויקטים שונים והתפתחו רעיונות ומתודות חדשים . גל הפיגועים שלאחר מכן והידוק הפיקוח הצבאי בשטחים וברצועת עזה החריפו את המתחים ונוצרו דינמיקות קשות במפגשים . אינתיפאדת אל - אקצה ואירועי אוקטובר 2000 קטעו את העשייה האינטנסיבית בתחום והיא צומצמה שוב למינימום . הפעילות התחדשה בהדרגה , אך בניית חומת ההפרדה והקשחת דיכוי הפלסטינים תחת הכיבוש הוסיפו למפגשים מורכבויות חדשות . מפגשים עם פלסטינים מהגדה ומעזה נעשו כמעט בלתי - אפשריים משהחמיר הממשל הצבאי את ההגבלות במתן אישורי המעבר , ורובם הועברו אל מדינות ים - תיכוניות ( תורכיה , רודוס וכדומה ) . פעילויות המפגשים בתוך גבולות הקו הירוק של אזרח...
אל הספר