פאולו פרירה חילק את העולם לשתי קטגוריות - מדוכאים ומדכאים . אפשר לראות בחלוקה זו פשטנות יתר , שכן הגיוני שהעולם , על מגוון החברות האנושיות שבו , מורכב מיותר משתי קטגוריות . האם הדיכוטומיה של מדכא ומדוכא היא תיאור מספק למציאות ? האם אין מורכבויות רבות יותר , שטחים אפורים שבין השחור ללבן ? מה לגבי בני אדם שאינם מדוכאים או מדכאים , או שהם גם מדכאים וגם מדוכאים ? ומה בנוגע למי שמדוכאות במעגל אחד אך מדכאות במעגל אחר ? מה מקומן של מי שחשות שיש להן מחויבות כלפי המדוכאים גם אם הן עצמן אינן מדוכאות ? ומה לגבי מי שהיו מדוכאים או באו ממשפחות שסבלו דיכוי אבל שינו את מעמדם החברתי ? החלוקה הדיכוטומית הזאת מתעלמת ממורכבות שמשתנה בהתאם למקום , לזמן , לתרבות , לדת וכדומה . במהלך החיים א / נשים עוברים תקופות שונות , תהליכים שונים , וההשתייכות לזהות קבוצתית משפיעה רבות על דיכוי ושחרור , על הומניזציה ודיאלוג . פרירה מעמיד את המדוכאים בעמדה מוסרית גבוהה יותר וצודקת יותר משל המדכאים . המדכאים הם בבחינת אשמים תמיד . יש בדבריו מעין דמוניזציה שלהם , הסותרת את פעולת ההומניזציה המשחררת שעליה הוא מדבר . ייתכן שהמ...
אל הספר