אורית קמיר בחורף 2011 נפל דבר בישראל : החל קרב המאסף החילוני נגד הדרת נשים מן המרחב הציבורי . בוקר קר אחד , כשנרגעו רוחות " המרי החברתי " שנשבו בקיץ אותה שנה , למד הציבור הישראלי שחיילים דתיים יצאו מאולם שבו הופיעו נשים והשמיעו את קולותיהן בשירה . האירוע הקטן תפס כותרות , וזרקור תשומת הלב הציבורית הופנה להפרדה ולהדרה המגדרית ההולכת ומתפשטת באוטובוסים , ברחובות , בבתי הספר ובגופים ציבוריים כמו קופות חולים . התדהמה , הבהלה , העלבון והזעם איחדו נשים וגברים , ימין ושמאל , חילוניים ו " דתיים שפויים " . הצירוף הלשוני הנידח " הדרת נשים " , שהיה עד לאותו רגע נחלתן של פמיניסטיות אקדמיות ספורות , החל להתגלגל על כל לשון . תגובתו החריפה של " הציבור הנאור " בישראל למה שנתפס כהקצנה דתית פונדמנטליסטית היא כמובן מוצדקת וראויה . ואולם היא מעוררת תמיהה נוכח שתיקתו הדקה של אותו ציבור עצמו נוכח אפליה מגדרית שיטתית , עמוקה ופוגענית הרבה יותר , הנהוגה בישראל מאז ומעולם בתחום דיני הנישואין והגירושין . . החוק הישראלי מכיל דיני חוזים , נזיקין , עונשין ועבודה . חוקי נישואין וגירושין אזרחיים , לעומת זאת , בחרה מ...
אל הספר