פעם שמעתי מאיש חכם כי חוקרים הם מאוד מעניינים כשהם חוקרים נושאים ספציפיים , אך בסוף ימיהם הם פולטים את שחקרו בדרך של הכללה מרקיעת שחקים ואז הם הופכים למשעממים ולבלתי מדויקים . ההזמנה לכתוב על חינוך העמידה אותי בפני פחדי להיות כוללני , משעמם ובלתי מדויק . בייחוד מניע אותי פחד מהכללות , שהן טרף קל לבעלי ביקורת . על כן , החלטתי להסתפק בהערות רבות המכסות על הארות מעטות אך משמעותיות בחיי . גם הערפל המלווה כתיבה זו אינו מקרי . הוא משקף את אי - יכולתי לבטא את שאני חש כלפי חניכי לאורך השנים . אחד האירועים החינוכיים שעד היום איני יודע אם היה “ מודע לעצמו " כאירוע מחנך , היה טקס הפרידה מבית הספר בזמן מלחמת העצמאות . אנחנו , ילדי ירושלים , שלא כילדים רבים אחרים בארץ , לא פונינו מבתינו למקום מבטחים בזמן המלחמה . במקומות רבים התנהל ויכוח סוער בשאלה , אם יש לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת בזמן הקרבות . היו מקומות שהילדים הוצאו מהם תחת אש . בירושלים זה לא קרה . הילדים נשארו בעיר , אך לא בבית הספר . המורה שלנו כינסה אותנו ואמרה לנו כי מעתה לא יהיו עוד לימודים , כי יש מלחמה בעולם . היא איחלה לנו כל טוב...
אל הספר