אפשטיין , המורה שלי למתמטיקה , אהב להוציא אותי ללוח . אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע . אמר שצפור עם שכל כמו שלי היתה עפה אחורה . שלח אותי לרעות אוזים . עכשו , במרחק שנים מן המשפט הזה , כשאני יושבת תחת הדקל עם שלשת האוזים היפים שלי , אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות , המורה שלי למתמטיקה , והצדק היה עמו , כי אין מה שמשמח אותי יותר מאשר לראות אותם כעת עטים על הלחם המפ רר , מכשכשים בזנבם השמח , קופאים רגע דם מתחת לרסיסי המים שאני מתיזה עליהם מן הצנור , זוקפים את ראשם וגופם נמתח אז כזוכר אגמים רחוקים . מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתר . אני אוהבת כובעים , ותמיד בערב כשהצפרים חוזרות אל תוך העץ , אני מחפשת את זאת שעפה אחורה . בתחילת שנות השישים הגיע לארץ גל עולים חדשים מרומניה , ביניהם אקדמאים שבלית ברירה ומחוסר עבודה מתאימה הוסבו למורים במקצועות המדע בבתי ספר תיכוניים . אני למדתי אז בתיכון המאוחד ברחובות ( היום דה - שליט ) ונחשפתי לגלריה של מורים שהעברית בפיהם היתה בסיסית , להוציא אולי אחד , מאיר בוסאק , משורר שספרי השירה שלו הוקדשו לנושא השואה שממנה ניצל .
אל הספר