להתאמץ בשום תנאי " , של אבי , הגוויה היחידה שחזרה לחיים מבור המתים לאחר ההוצאה - להורג במחנה מטהאוזן כדי לגדל משפחה ציונית בחליסה שבחיפה ואחר כך בכפר אתא , שבאותם ימים אכן היתה כפר טרם התפתחותה לעיירה וולגרית ישראלית העוינת את “ תל אביב " וחולמת על השגשוג והפרסום מעין אלה שמוצגים ב " כוכב נולד " ואין - סוף תכניות הריאליטי בטלוויזיה . חליסה לא הייתה רק זירת עדות לנוכחות המחוקה של השכנים הערבים שעזבו בבהלה והשאירו חלומות על עתיד טוב יותר , פרימוסים , חרסינות צבעוניות ובתי אבן אבלים : לנו , לילדים , חליסה הייתה בה בעת גם ארץ השמש המלטפת , ואדי של עוני , פלאים ותקווה . הו , התקווה ! חליסה הייתה שגרירות המתמסרת לייצוג ההבטחה ההומניסטית , שבתנאי “ ניקיון " יש סיכוי להתקדמות הידע , המידות הטובות והאיזון הנפשי , הלאומי והאפיסטמולוגי . אם רק נהיה די אמיצים . חליסה כזירה שגרתית של התחייה הלאומית היהודית המודרנית אכן חינכה לאומץ : בגיל שלוש כבר צפיתי עם בני משפחתי בקולנוע “ ורד " השכונתי בסרט “ מיכאל סטרוגוב " . מספר הצופים בקולנוע השכונתי בדרך כלל לא עלה על עשרים , אולם איש לא חש מבוכה כלשהי לנו...
אל הספר