את המרחב הנכון והחרדי לבן שלי . חס וחלילה , לא אמא עושה קידוש . חס וחלילה . ולכי תשימי על זה פלסטר כי כבר התחתנת . בערבי חגים החור השחור כבר מרגיש כמו תהום שלעולם לא אצליח לטפס ממנה חזרה . ממש כמו גראונד זירו בניו יורק . בנו שם מגדלים חדשים , אז מה ? הרי השאירו גם אנדרטה . היום אני ממלאה את החור באורחים . אורחות גרושות שנראות מאופרות ומתוקתקות כמו שאני נראיתי אז , אבל אני מזהה גם אצלן את החור בנשמה , את התלישות , את הרצון לא להיות לנטל , לעזור , להיות חשובה , להיות מישהי , כל מישהי – רק לא הגרושה . בימי ראשון עד חמישי – כמו בקומיקס מופרע במיוחד – החור נעלם מתחת לשטיח . ולא שטיח פרסי של סלון . שטיח של חדר מדרגות . כזה שכל אחד וכל אחת יכולים לנגב בו את הנעליים : להעיר לך , לחנך אותך , לתקן אותך , יודעים מה טוב בשבילך , איך את צריכה לחנך את הבן שלך , מה לא בסדר באיך שאת נראית , במה שאת עושה . ואף על פי שאת משתדלת כל כך לרצות , שום דבר לא עוזר . תמיד ימצאו משהו ויעירו . המאבק הפנימי הזה בין הרתיעה מפני קטלוג כגרושות לבין היותי גרושה במיל ' עיכב את התקדמות הספר זמן רב . מצד אחד לגירושין היה...
אל הספר