קהל גדול של סטודנטים סקרנים ונרגשים הצטופף באחד מאולמות ההרצאות של אוניברסיטת בר אילן ב 14 בפברואר 1974 כדי לשמוע את הדברים שעמד לשאת במקום שר הביטחון משה דיין . לא בכל יום מגיעה אישיות רמת מעלה שכזו לשאת דברים בפני קהל סטודנטים ובוודאי לא פוליטיקאי בכיר הנמצא במלחמה נואשת , כמעט בלתי אפשרית , על חייו הציבוריים . האווירה הייתה נינוחה , והאולם היה מלא עד אפס מקום . דיין ידע שדברים שיישא באוניברסיטה יגיעו מייד לכלי התקשורת ותהיה להם גם השפעה פוליטית . הוא היה קורא אדוק של העיתונות היומית וידע היטב מה כוחם של אמצעי התקשורת . מצד אחד נתפס דיין בתקשורת כמצביא ללא חת אולם גם כמי שאינו מתחשב במוסכמות ובנורמות מקובלות , ומצד אחר בעיני הציבור נתפס גם כזאב בודד , כישרוני אם כי ערמומי . כשנכנס דיין לאולם מחאו לו כפיים הסטודנטים שמילאו את האודיטוריום הגדול , ולקצתם היו טענות קשות נגדו . דיין אהב רגעים כאלה שבהם נשבה אליו מן הציבור הסימפתיה . במיוחד עתה היא הייתה נחוצה לו . הוא פיזר חיוכים , נראה שלו ורגוע כשם שתמיד נראה בציבור ואף הזמין את הנוכחים לשאול שאלות והשיב עליהן באריכות , לעיתים בתוספת ה...
אל הספר