א. שגריר של זמן

בכרך הראשון של מחשבות על עגנון , ביקשתי לעמוד על המעמד התשתיתי שיש לדימוי ההיסטוריוסופי של ׳זמן ועד ארבע ארצות׳ בתודעה הכותבת של ש״י עגנון . עידן היסטורי זה שבין השנים 1764 - 1520 נחשב בעיני עגנון לעידן אוטופי של אוטונומיה יהודית הלכתית שהתממשה בהיסטוריה ובה היה הפרט היהודי נתין מושלם של ׳מלכות התורה׳ . נתיניה של אוטופיה זו נענו לחוקיה באופן טוטלי ללא עוררין , אף שלא הייתה סמכות שלטונית מפקחת ועונשת שכפתה עליהם את שררתה והם קיבלו את ריבונותה באהבה וברצון . את ההשקפה ההיסטוריוסופית הזו סיכם עגנון בפסקה ממצה אחת בספרו עיר ומלואה : זמן מועט לאחר פטירת רבינו גלה כבוד מישראל ונשבר מטה עוזה של כנסת ישראל שבגלות פולין , שבטלו הוועדים , ששתי פעמים בשנה בימי הירידים הגדולים שבאים לשם סוחרים רבים ונכבדים מכל המדינה היו הרבנים והפרנסים מתכנסים ובאים שהיו מפקחים על צרכי הציבור ומתייעצים על עסקי הקהלות ומתקנים תקנות גדולות לפי צורך הזמן וצורך המקום ללכת בדרך טובים ולעשות את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם . לא היה כדבר הזה בשום אומה ולשון . עם ממושך וממורט שאין לו תוקף של מלכות ושרים אלא כח התורה באים ...  אל הספר