כבר הזכרתי את חטאה של גילדת ההוראה . היא הלכה וניפחה את ההזדקקות של הציבור לשירותיה , ופגמה כך בייעודה ובדרך גם באיכות שיעוריה . אני עצמי מוצא את עצמי לא פעם אומר על מה שלמדנו שיעור אחד , שהיה ראוי להקדיש לו שנה שלמה . באותו רגע זה נשמע לי הגיוני לחלוטין – הרי יש כל כך הרבה מאמרים לקרוא , ומידע להפנים , ודקויות לעמוד עליהן . וגם אם לא קוראים את הכול , הרי כדאי להתעכב , לשהות , להתרגל לדבר בשפה החדשה – כל זה לוקח זמן . אכן , מדבר אני מנקודת מבטו של מורה שבחר להקדיש את חייו לעניין , ובשבילי זה מרחב חיים שבו אני מבלה . אבל לא כך בשבילם – הם באים ממקום אחר , צרכיהם אחרים , ונקודת מבטם כתלמידים היא אחרת . האומנם כל הפרטים האלה נחוצים להם ? זה נכון שאין גבול לשכלול , אולי גם עשרים שנה לא יספיקו אם נרצה להיות רציניים , אבל האם זו הדרך היחידה להיות רציניים ? נדמה לי שיכול להיות מהלך הרבה יותר ידידותי שבו נמסר העיקר בלי יותר מדי לגזול מזמנם . אם הידידותיות הזו הייתה נהוגה בתרבות ככלל , אני משער שהיינו פוגשים הרבה יותר לומדים אקטיביים , שמכירים תודה על התמצית הזו ויודעים מה לעשות אתה . אבל גם אם...
אל הספר