בסוף הסכמתי לקבל את התואר . לא באופן עקרוני אלא רק ממנה , שביקשה , ושהרגשנו שנינו את החיוך שבזה . אבל , התניתי , מתוך אותו חיוך – אם את מתעקשת לקרוא לי " מורי " , הוסיפי לזה " מורי תלמידי " וקחי בחשבון שגם אני אפנה אלייך כך , " תלמידתי מורתי " . " תלמידתי מורתי " שהרי כל כך הרבה למדתי דווקא ממי שהתיישבו לצדי לשמוע את דבריי . והדרך שלמדתי מהם הייתה מגוונת ומרובת שכבות : נתחיל בזה שבתור קבוצת לומדים הייתי בקרבם הלומד הראשי – הם דרבנו והעניקו לי השראה והרשאה למעמד זה . על זה גם נכון הכלל שאומר שאדם מלמד את מה שהוא זקוק יותר מכל ללמוד . הוא מורה לא מכיוון שהוא " כבר יודע " ויכול להעביר הלאה , אלא דווקא מצד מה שהוא לא יודע ומשתוקק ללמוד . ואני התלמיד הראשי בכל תחום שאני " מלמד " . אחר כך הם אפשרו לי להתפנות מפרנסה אחרת בזכות השתתפותם . ואף שלכאורה לא מדובר בלימוד ישיר , אני לא ממהר להבחין בין התנאים לבין התכנים . המעמד המוסרי שהכשיר את המפגש גם נעשה ללימוד . נוסיף לזה את השיחה וההפריה העצומה שבה . ומה שיודעים אותו יותר מדי מפסיקים לראות אותו , והשאלות שעמן באים הלומדים , כל אחד מצדו , ונקוד...
אל הספר