אזורי העיוורון שלנו הם לא חללים שחורים , הנתקעים באמצע רצף הנראות וקוטעים אותו , ואשר מן הסתם קל להבחין בקיומם . מה שעושה את העיוורון הוא דווקא זה שלא רק שלא רואים , אלא גם שלא רואים שלא רואים . האדם מתבונן על הנוף מקצה לקצה ורואה תמונה שלמה , לא חסר בה דבר . אם כן , המונח " אזורי עיוורון " מתאים יותר לפילוסוף שמנתח את המצב מבחוץ , אבל מנקודת המבט של מי שנמצא בפנים , שהיא נקודת המבט של הלומד , אולי עדיף לדבר על סדק דק שבדקים , שבקושי אפשר להבחין בו – כעין חוט השערה שחותך את תמונת הנוף , הפרעה זעירה שכמעט אינה פוגמת בתמונה השלמה . אבל כשמתמקדים בסדק הזה קצת יותר , אפשר לזהות בו את נקודת האיחוי הרומזת שכאן היה פעם פער , ומה שנראה כרציפות הוא בעצם הדבקה . וכשמתבוננים בסדק הזעיר הזה עוד , כששוהים בו בתשומת לב די זמן , אפשר שיקרה הדבר – בבת אחת התמונה נפתחת וחושפת חשיכה עצומה שהייתה שם תמיד , ועמה עניינים רבים שנותרו מוחבאים בקפל הזמן . כשזה קורה , עולה התמיהה הגדולה : איך זה שלא הבחנו בזה קודם , איך יכולנו לדלג על פני הפער הזה ולחשוב שהתמונה שלמה ?! בזמנים אלה של התגלות אנו עשויים להתוודע ...
אל הספר