כעת יש לעדכן את הדוגמא של השניים – מורה ותלמיד – ולהוסיף לה עוד שני נדבכים כדי לקרב אותה למציאות כפי שאני פוגש אותה בפועל . הנדבך הראשון : מדובר לא רק בתלמיד יחיד , אלא בקבוצה שלמה של אנשים שמתמסרים להיות תלמידים של אדם אחד ומיילדים באופן הזה את מורותו . הנדבך השני : הם עושים זאת לא רק לשעה קלה אלא לפרק זמן המאפשר לו להעמיק בשליחותו . כמובן , שתי תוספות אלו הן לא שוליות , הן עושות הבדל עצום ונותנות למורות אופי אחר מן המורות לשעה , ועם זאת , עדיין עמדת היסוד המוסרית נותרת כזו המקורית : בשיתוף הפעולה המשתית את הקשר ביניהם , המורה יכול להיות מורה רק כמידת ההתמסרות של תלמידיו ולא מילימטר נוסף . שני הצדדים הם אנשים ריבוניים , בוגרים – כל אחד עולם ומלואו – ולא וריאציה של אב ובנו . המורה לא נמצא כאן כדי שהתלמיד ישתוק , והתלמיד לא נמצא כאן כדי שיתאפשר למורה להפגין את יתרון ידיעתו . הם חברו יחדיו מכיוון שיש משהו במערך המיוחד הזה שמאפשר ברכה לשניהם . תוספת הזמן והתלמידים לדוגמא המקורית מוסיפה עוד עומק למעמד ה " תקשור " . מורה שתלמידים רבים מתמסרים אליו מקבל רשות עמוקה יותר וכוח גדול יותר לראייתו...
אל הספר