אני מורה . זה מה שאני עושה לפרנסתי . ועם כל הספקות והמאבקים שיש בי , קרוב לוודאי שזה מה שהייתי עושה גם אלמלא הצורך להתפרנס . איך אני מסביר את התשוקה הזו שבי ? ומה יכול להצדיק אותה נוכח כל המעוות שיש במעמד ? אני לא אוהב להשתמש במילה " תּלמידי " – כביכול הוא חומר גלם במפעלי , נדבך בפרויקט המורות שלי . אני יכול להצטנע – יש לי מאה תלמידים – הכול כביכול הוגן והגון , ובכל זאת כל כך לא . מי הם תלמידיי אלו ? בקלות אפשר להבין שעיקר חשיבותם הוא בהצטברותם . אין הם אנשים בזכות עצמם , כל אחד בייחודו , אלא המון שכל פרט בו הוא רק יחידת משקל במסה הכוללת . אולי יש השמחים לאמץ את התואר ( "הייתי תלמידו " ) , אבל בשבילי תמיד יש בזה טעם של חטא , ואני חש שהמילה עושה עוול לשניהם . ובכל זאת , לפני שנים רבות הייתה לי שיחה עם חבר , שבמקרה היה גם תּלמידי . הוא חזר בתשובה ודיבר על המשפיע שלו . באותה עת זה היה מושג חדש עבורי – אותו אדם שמאמץ את החוזר בתשובה לחיק הקהילה וחונך אותו לדרכו החדשה . מדוע שלא תהיה גם אתה משפיע ? שאל אותי החבר . לא ההגדרה של המשפיע כתפקיד טלטלה אותי , כמו שם הפעולה – להשפיע – והאפשרות שפת...
אל הספר