זה אולי הדבר המהותי ביותר שאני מזהה במעמד המורות המצוי , ומצדיק את המחקר הזה : המורה , אולי מתוקף התנצלותו , לבטח מתוקף מסורת המורות , מאמץ מעמד של משכנע . הוא פה להיות פעיל , להתאמץ , לדחוף קדימה , שאם לא כן תלמידיו ינשרו . זה לא אומר בהכרח שהם יעזבו את הכיתה – יש כל מיני סוגים וצורות של נשירה והתפוררות המאיימים על השיעור בעודם נשארים בה – אבל בכל צורה עליו לשדל אותם , לאחוז בהם , להתעקש שיישארו תלמידים , גּו זקוף וידיים שלובות . את ההתעקשות הזו הוא מתקף באמצעות שכנוע מתמיד . כך נוהגת למשל מורה למתמטיקה העומדת לפני כיתתה ולעולם לא מסתפקת במתן עובדות , אלא תמיד גם מנסה לשכנע את תלמידיה שמתמטיקה היא דבר חשוב ( בגלל המבחן , בגלל החיים , בגלל ההורים , בגלל החכמה , בגלל החור בהשכלה ... ) . למעשה , היא משקיעה כל כך הרבה מאמצים בשכנוע , עד שזה נעשה לבשר מבשרו של הלימוד שאותו היא מעבירה , ושוב אי אפשר לזהות היכן מסתיים האחד ומתחיל האחר . ללמד מתמטיקה זה בו זמנית לשכנע בחשיבותה . לשכנוע הזה יש גם פן מעשי וגם פן מוסרי . מעשי , כי אחרת הם לא ישתפו פעולה . זה נכון שהיא פה בעמדת הכוח , אבל באמת ...
אל הספר