לא מספיק עומדים על כך שבכל מעמד של מורות כמעט , יש מרכיב של השתקה . בשיחה פתוחה בין אנשים ישנה שאיפה לאיזון . כל אחד מקשיב בתורו ומדבר בתורו , במידה ובצורה המתאימות לזולת שעמו . וכאשר השיחה גולשת מחוץ לאיזון המקובל על שניהם , ישנה היערכות מחדש – לפעמים תרעומת ומתח ( " טוב , אני צריך ללכת " ) , ולפעמים הכלה והתמסרות ( "אני מקשיב " ) . ומדוע לשיחה הזו ביני לבין הסטודנטים מותר לחרוג מחוקי השיחה הפתוחה ? בשם איזו זכות מיוחדת ? מה יש בדבריי ששונה מדבריהם , שמעניק לי את הפריווילגיה , גם להישמע יותר , גם לקבל יותר חשיבות , וגם לקבל שכר ? האם זה קשור לתוכן הדברים ? האם , למשל , אלה דברים חכמים במיוחד , או בעלי ערך מיוחד , שעושה אותם חשובים יותר מן הדברים שאומרים הסטודנטים ? לי נדמה ששאלת הערך היא הרבה פעמים עניין חברתי – המרצה מעביר הלאה דברים שהתרגל לראותם כבעלי " ערך " מכיוון שכך קיבל אותם מרבותיו . אם הוא לא שרלטן , הוא מעביר את הדברים ה " חשובים" שקיבל , יחד עם חותמת הכשר צמודה אליהם , שמודיעה על חשיבותם . ה " ידע " הזה , ש " מועבר " עם הוכחת חשיבותו , פעמים רבות גם מכיל את התביעה " אני אד...
אל הספר