הוגים מן המעלה הראשונה בחרו במיתוס של אדיפוס ובהשלכותיו על פיתוח התאוריה הפסיכואנליטית כנקודת מוצא להצגת עמדותיהם החלופיות . העמדתם של ריקר , רוטנברג והרסטוק זה לצד זה יוצרת דיאלוג וירטואלי ביניהם , המאפשר להבנות גם את ההכשרה להוראה בזיקה לתאוריות שאינן מושתתות על אלימות , על עמדות פטריארכליות ועל תפיסה מגדרית מוטה . אני מרשה לעצמי להצטרף לדיאלוג זה בעקבות הדיון באבהות בצלם של שכול ובאבהות המנחמת , ולמקד את הדיון המסכם בהיבט מטריד בשלוש הטרגדיות של סופוקלס . כוונתי להצגת דמותו של אדיפוס כאדם הנוטה להתפרצויות זעם . אני שואלת : מנין נובע זעם זה ? ניתן לראות בכך תולדה של מזג נתון או תכונה בסיסית במבנה האישיות שלו , המובילים אותו שוב ושוב למצבים חסרי מוצא . עמדה זו תואמת את התפיסה היוונית הקלסית , שעל פיה הדמויות נתונות לחסדן של מגבלות אנושיות ולגורל שנגזר מראש . אין לשכוח שהוריו הביולוגיים של אדיפוס , לאיוס ויוקסטה , פצעו את רגלו כשהיה תינוק , לפני שהפקירו אותו לגורלו מתוך כוונה להביא למותו . חייו ניצלו בידי פוליבוס ומרופה והם גידלו אותו כבן . אף על פי שאדיפוס לא ידע על הנבואה בדבר עתידו ...
אל הספר