הימצאותם של מדריכים פדגוגיים בצומת המחבר בין המרחב האקדמי במכללות להוראה לבין בתי הספר מציבה אותם במיקום בעייתי , רווי מתחים וסתירות פנימיות . מערכת הקשרים הנרקמת ביניהם למודרכיהם גם היא אינטנסיבית ומתמשכת וניכרת בנוכחותם הרציפה בכיתות האימון , במתן משוב לאחר צפייה בסטודנטים בעשייה בשדה , ובשיעורי הדידקטיקה שעיקרם הדרכה בתכנון שיעורים . התהליך מגיע לנקודת שיא בהנחיית פרויקט גמר בעל אופי מחקרי וביצועי כאחד , שבו אמורים הסטודנטים להביא לידי מיצוי את תהליך ההכשרה המקצועית שלהם . המכללות מקצות שעות הדרכה ניכרות לפעילויות אלו , וגורמי הפיקוח במשרד החינוך מעניקים משקל להערכות של צוות ההדרכה הפדגוגית את כישוריהם , את רמתם המקצועית ואת התאמתם של הבוגרים לעסוק בהוראה במסגרות החינוך השונות . מבנה זה יוצר הזדמנויות למפגשים פורמליים ובלתי פורמליים בין הצדדים על בסיס אישי וקבוצתי , כחלק מהפעילויות האקדמיות המקובלות . עד לאחרונה לא ניתנה כל הכשרה פורמלית לממלאי התפקיד . גם כיום , בחירת אנשים לאיוש תפקיד ההדרכה עדיין נוטה להסתמך על איכויות אישיותיות כאלו ואחרות , על המלצות של עמיתים , על ניסיון הוראה...
אל הספר