צומות ביתא ישראל נהגו להרבות בצומות ובימי תענית קבועים מדי שבוע , מדי חודש ומדי שנה . היו אלו צומות של יחידים - נזירים , קסים וזקני העדה , בעיקר מי שיצא ממעגל העבודה – אשר צמו בכל שני וחמישי ( בדורות האחרונים הקפידו בעיקר על ימי חמישי ) ובכל ערב ראש חודש אם לא חל בשבת . השבת דחתה כל צום , במידה מסוימת אפילו את צום יום הכיפורים . מלבד יום הכיפורים שבו צמו מערב עד ערב , שאר הצומות היו מבוקר עד ערב , וחלקם עד לפנות ערב ( בסביבות השעה 16 : 00 ) או עד לאחר חצות יום , בהתאם ליכולותיו ולצרכיו של הצם . מלבד הצומות הקבועים , בתמוז ואב הייתה מערכת צומות ארוכה וייחודית . צום תמוז במשך תשעת הימים הראשונים של חודש תמוז , מלבד ראש חודש ושבת , נהגו מנהיגי העדה , הקסים והמבוגרים , לצום לזכר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל . היום העשירי בכל חודש היה יום של שמחה - צ׳רקה אסרת ( עשירי ללבנה ) , ולכן היו שהוסיפו עוד שלושה ימי צום כדי להשלים לעשרה את ימי הצום כנגד שלושת ימי השמחה שבהם לא צמו : ראש חודש , שבת והיום העשירי . כל ימי הצום החלו עם זריחת החמה והסתיימו סמוך לשקיעה . היו שהתנזרו מאכילת בשר ...
אל הספר