׳ומתלמידיי יותר מכולם׳ היה זה בראשית שנות התשעים , עת פסעתי צעדים ראשונים בהוראה כמורה לתושב״ע בתיכון ממ״ד שפיר . בכיתתי החלו משתלבים תלמידים יוצאי אתיופיה שלא מכבר הגיעו לארץ – שקטים , ביישנים , משפילי מבט ומוקירי תודה . אט אט החלו לתפוס את מקומם במרקם החברתי של הכיתה . למדנו הלכות שבת , איסור בישול והיתר חימום בפלטה , ומבטם הסגיר את אשר על לבם . בתום השיעור המתנתי בסבלנות ליציאתם הרועשת של התלמידים אל מגרשי הספורט . נותרנו בכיתה שלושה : ליאור , זוהר ואנוכי . - ׳איך אצלכם ? ׳ שאלתי . ׳איך היו מחממים אוכל בשבת באתיופיה ? ׳ שתיקה . - ׳ספרו ! אל תתביישו , זו המסורת שלכם ! ׳ - ׳מכבים כל אש ביום שישי ובשבת אוכלים אוכל קר׳ , השיבו לבסוף במבט מושפל . - ׳למה ? זה לא טעים לאכול קר , זה לא כבוד שבת ומה עם נרות שבת׳ ? - ׳ככה זה אצלנו׳ . הפעם הגיע תורי לשתוק . בראשי הדהדו חרוזיו של ׳בעל המאור׳ ( רבי זרחיה הלוי , מחכמי פרובנס במאה ה - , ( 12 בחיבורו על הרי״ף למסכת שבת ( טז , עמוד ב׳ בדפי הרי״ף ) : ׳תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין [ ... ] ולהזמין לבשל להטמין , ולענג את השבת ולהשמין , הוא המאמין...
אל הספר