בניגוד ללוינס , הבין היטב כי האחר אינו מתגלה ומופיע בעולמו של הסובייקט ; הוא אינו ״המקור״ , שכן ״בי הוא מתכונן על דרך ההשתקפות של ניכוח ; לא כמקור״ . הנכחה , בניגוד לנוכחות , מיוסדת על פעולת הסובייקט עצמו . את מנגנון ההנכחה תיאר הוסרל בפירוט בספר " הגיונות קרטיזיאניים " , והדגיש את מרכזיות הדמיון כמתווך היחס אל הזולת ; באמצעות הדמיון אני יכול להמיר את ה״כאן״ שלי ב״שם״ של הזולת . היכולת שלי לדמות את עצמי במקומו של זולתי פותחת את הווייתו לפניי . רורטי מתקדם צעד נוסף ומדגיש את תפקידו של הדמיון לא רק בהכרת הזולת , אלא גם בהרחבת הסולידריות עמו והכללתו בקהילת ה״אנחנו״ . בהקשר זה הוא מייעד תפקיד מיוחד לאמנות – הספרות והקולנוע , לאתנוגרפיה ולדיווח העיתונאי אשר מאפשרים לנו להגיע אל הזולת , לראות בו אחד מאתנו , עמית וחבר . הרחוק נעשה לקרוב ולדומה . הסובייקט יכול תמיד לחרוג מקיומו , מסגירותו העצמית . חריגה זו נעשית לא על ידי ההתגברות על אופני ההופעה שלו , כפי שסבר לוינס , אלא על ידי התמקדות באופני הופעה אלו וביכולת לתפוס אותם כמגלמים אחרות של זולת מסוים . בעיית היסוד בעמדה זאת היא , האומנם אפשרית...
אל הספר