של " זיקה " , גם לא באלים עסקינן כאן ( אם כי לפחות בכל הנוגע לתפישת הטבע וזיקתו של האדם אליו הם רלוונטיים וקרובים יותר מגרסאות מאוחרות של אלוהות ... ) - אלא ברוח העולם הזה , אבל כמו בראייתי את בובר , בחיים עצמם אין זה העיקר . הקשר הפנימי בין היפה , האמיתי והטוב , וגילויו של העולם במעמקיו שבאהבה נדירה ( ולא נורמאלית , מה טוב ) שכזו , תוך פתיחתו הבאה לידי ביטוי בין השאר ברגשות אכסטטיים ויצירה , הולמים ביותר רוח ספר זה ( וגופו ... ) . גם הישות המלאה שבאהבה , לעומת ההפרדה בין גוף ונפש שבמובן המודרני של המושג " אהבה אפלטונית " . בחינתה הביקורתית של הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר חושף בה סתירה פנימית כל אימת שבובר , באמונתו הדתית - גם בהבחינו בין מימד הדתיות ובין מימד הדת - בכל זאת פונה אל המצווה , כי באשר הינה מצווה מנוגדת היא לדיאלוג . הסובייקט החופשי , דווקא זה המבקש לקיים את הדיאלוג הנדיר כל כך בחברה שטופת אובייקטיפיקציה עצמית , לעולם יסרב למצווה כמצווה , יהא תוכנה אשר יהא . לכן הדיאלוג במלוא מובן המילה הוא בהכרח חילוני . ואימננטי . הניתוח האונטולוגי חושף את המקור לבעיה כאן בטרנסצנדנטיות ש...
אל הספר