המהלך האונטולוגי הראשוני בספר " היש והאין " הינו ההופעה מתוך היש , מתוך ה ' כשלעצמו ' , של ה ' בשביל - עצמו ' , אשר בעקבות הפנומנולוגיה של הוסרל אינו אלא התכוונות ( אינטנציה ) מתמדת אל היש . אלא שאצל סרטר מודגש מימד החסר העקרוני של היש אצל המתכוון אליו , היותו התכוונות ותו לא , כלומר אין . ברם האין , מרגע שצץ מתוך היש - ליתר דיוק כאין אינו אלא חור , לקונה , בתוך היש - הוא המעצב את היש ונותן לו משמעות , בעצם בורא אותו מחדש . וזאת בחירות המוחלטת המאפיינת את האין באשר הוא אין , הווה אומר לא בכפוף לדטרמיניזם ולחוקים המאפיינים את היש . שוב נשמר כאן , בעקבות הוסרל , המימד הקאנטיאני הטרנסצנדנטלי של האני , עם דגש מיוחד על חירותו . חירות בסיסית זו של הפרט מכוננת מצד אחד אינדיבידואליזם קיצוני , אך מצד שני היא מאפיין כללי של האדם באשר הוא אדם . סטרוקטורה של קיומו . אף אם חפץ האדם להיפטר ממנה - ואליבא דסרטר הוא אכן חפץ גם חפץ , איווי אשר מהווה את ההסבר העמוק לתופעות רבות ומגוונות ביותר בחיי האדם והחברה האנושית - אינו יכול לעשות זאת , הואיל ובאופן אונטולוגי עקרוני האדם הינו חירות זו , מתוקף היותו '...
אל הספר