נבחן עתה את האספקט האפיסטמולוגי של בעיית הסובייקט בפילוסופיה של ניטשה . שתי פנים לו : מצד אחד , זיהויו את הגורמים האפיסטמולוגיים שהביאו לסילופו של הסובייקט , דהיינו מתן תוקף לשיפוטיה וליצירי כפיה של התבונה , אשר הביאו לאובייקטיפיקציה של הסובייקט ; ומצד שני , האופן הקיצוני בו עובר ניטשה אל הקוטב ההפוך , שבו התבונה מוקעת עד כדי שלילה מוחלטת של שיפוטיה , שימת תווית ' שקר ' על כל מה שהיא מכירה כ ' אמת ' , לרבות התקפה על מושג האמת עצמו , שהרי אף היא אמורה להימדד בהתאם לקיומה את החיים . התקפה שכבר עמדתי לעיל על בעייתיותה , כי הפילוסופיה שלו עצמו קורסת אם ניקח את דבריו ברצינות עד הסוף : ניטשה חושב את הפילוסופיה שלו לאמיתית במלוא מובן המילה . אגב , שלילתה של כל אמת היא בעיניו מסימני ההיכר של הניהיליזם . גישה בלתי סינתטית כזו של א - רציונאליות לעומת רציונאליות - אשר טומנת בחובה גם את צל התבונה הדבק בניטשה במהופך כבכל מורד טוטאלי - במקום לראות את התבונה , במגבלותיה , כחלק מן העולם , חלק בעל הכרה בת תוקף בגבולות מסוימים אשר ניתן לעמוד עליהם , הינה גורם מרכזי בהחמצתו של ניטשה את הסובייקט . בין הדב...
אל הספר