המקום הראשון שבו אבחן את היחס למקורות העבר הוא במסגרות החינוך היהודי הישראלי , ובמיוחד בכישלון הניסיון לגבש תפיסת ליבה משותפת לכלל מסגרות החינוך בישראל , בקשר לנושא זה וכמעט גם בכל נושא אחר . . 1 היחס אל מקורות העבר כבעיה חינוכית - תרבותית מערכת החינוך הישראלית מחלקת את הציבור היהודי למספר זרמים בהתאם למפתח סוציולוגי ומקיימת מסגרת חינוך ממלכתית , ממלכתית - דתית וזרמי חינוך חרדיים - מוכרים ובלתי מוכרים - כשלכל זרם יש מדיניות חינוכית וקוריקולום משלו . לחינוך היהודי האורתודוקסי בישראל יש מכנה משותף - הדגש שמושם על מטעני תרבות העבר על חשבון מטען תרבות החיים של ההווה : בחינוך הממלכתי - דתי ובזרמים החרדיים קיים דגש בולט על לימוד מקורות היהדות , במיוחד על מקורות רבניים ) הלכתיים והגותיים ( שמחזקים את תודעת הזהות היהודית האורתודוקסית של זמננו . אך קיים גם הבדל חשוב ביניהם . בעוד שהחינוך החרדי מציב עדיין את תפיסת העבר שלו כתחליף לתמונת ההווה של הציבור הרחב , החינוך הממלכתי - דתי רואה את מציאות ההווה המשותפת כמקום שבו תפיסת העבר שלו חייבת להתגשם . מגמה זו חזקה במיוחד בישיבות התיכוניות ובבתי ספר ...
אל הספר