שלושת פרקי ההגות שבהם אדון בפרק זה מתייחדים בכך שהם מציעים קווים לקיום היהודי בתפוצות זמננו , על רקע חוויית המציאות בחברה ובתרבות האמריקנית . המחלוקות בין הוגי דעות בעלי מגמות ציוניות ותפוצתיות , בהן דנתי עד כה , הניחו כמה הנחות משותפות . ראש וראשונה בהן היא ההנחה שהיהודים הם עם . כפי שראינו , בין הרצל , אחד העם , דובנוב , בובר , כהן , קויפמן , קפלן ושביד , קיימות מחלוקות עמוקות ביותר באשר להבנת טיבו של הקיום היהודי והערכת המציאות ההיסטורית . עם זאת , דומה שההנחה כי היהודים מרכיבים עם או שהם רכיבים , כלשון שננקטה בתיאור תפיסתו של אחד העם , סובייקט הפועל בהיסטוריה , הייתה משותפת לכולם . ) גם הרמן כהן , יש לזכור , לא היה מוכן לנטוש את תפיסת היהודים כלאום , אף שהבחין בין מושג זה למושג האומה הגדולה יותר הקשורה במדינה , ואשר גם היהודים , לדעתו , הם חלק ממנה ( . לעומת זאת , הטיעון המרכזי של הדיון הנוכחי הוא , שבגישות של שניים מההוגים שאדון בהם - שאול מגיד ודניאל בויארין - מושג העם אינו מודגש כלל . ואילו גישתו של השלישי - דויד מאיירס - מחייבת דין וחשבון מצד התודעה הציונית בת זמננו המדגישה כמע...
אל הספר