ניתן לומר שחרף שינוי ההקשר שבו הבין שביד את בעיות קיומו של העם היהודי בחיבוריו האחרונים , מבנה החשיבה שלו בניסוח בעיית הקיום היהודי כבעיה של תרבות והשלכותיה בסוגיית היחס לציון ולתפוצות , לא השתנה כלל . שביד היה ונשאר חסיד של חזון המרכז הרוחני של אחד העם . לדעתו , גם עתה דרוש קיומו של מרכז רוחני המוגדר כמקום שיש בו רוב יהודי החי במולדת משלו , שבה התרבות הדומיננטית תהיה פרי רוחו של העם היהודי ההיסטורי . כמו קודם לכן , סבר שהמשך קיומו של העם היהודי מותנה בעיצוב הפרהסיה היהודית במדינת ישראל כמרכז רוחני , וכי לשם כך דרוש מאמץ מכוון במסגרות הממלכתיות . לשיטתו , היכולת לקיים מאמץ מכוון כזה , תוך כדי ניצול הכלים הממלכתיים הניתנים במסגרת קיומה של מדינת ישראל , מהווה את יתרונה המיוחד על פני החיים היהודיים בתפוצות . אלא שלנוכח תנאי הקיום הגיאו - פוליטיים של הבתר - מודרנה סבר שביד , שהצורך בהפיכת מדינת ישראל למרכז רוחני של העם היהודי הוא גם גדול מאי פעם , וגם קשה מאי פעם . אין להכחיש את הנימה הפסימית המובעת בדברים , אך דומה כי אף הקושי המלווה את מאמץ שיקומה של התרבות היהודית בהווה , מתאזן - ולו במ...
אל הספר