לנתן אלתרמן אפקים בדמדום אבבית , מנוסע כך קדחת פושה . בכל ענף — רעדה . זה הקיץ רעי בחפזה מנסח פסוקים לוהטים שלנאום הפרדה . עוד גבוה מצחו . מעלה קמט קמט , עננים צוננים כתבונה בם חוסים , ורגליו עוד בוסות בטללים ובקמח , בגללים ובכל , העתיר בנכסים ! מה נוגעת שפתו : — התמר והצדף , האושה שבגן גם הגל השוקד — כשהסתו הערום יתישב וירצה דף מתוגה בהירה , את הכל ישחד . היא יפה תוגתו . אל תבוש , אם תרצה בה . בבקרו העצל על יצוע אדים סתו אחרת בוחש צערו עם הצבע , הוא אחרת כובש את יצרו בבדים . הוא אחרת כולא את נופיו במתכת . המסגרת שבירה , אך עומסה ועומסה . הוא יפרץ מבלי שאל כל חלון מבתיך להחבא בחרוז כבקפלי המסך . מה קצר האף , כי רוקעה את , הדרך ? היעביר האובד מועדו , השחמה ? עוד רוחות קלות אצבע טוות האדרת , עוד השמש סורגת מצנפת חמה . לך ולי לא תנץ עוד פגישה מחדשת . מתחטא ונבוך לא אפול על צואר . בעלים העורים מחזון ובדשא רחבה וגועשת חרותה צואה . עוד מעט והיתה זו פרושה לפניך , חרוכה ונשירה במגע — אף עשה בה עצור ושלו : יש עוד מה לפענח , להציג מתחלה סמני ההפסק . בחמת כחי בזהב רגשני כתבתיה , ודוי גבור לא ומבן...
אל הספר