האדמה — רועת חיי

עוד צנופה מצטנעה שעתך הסולחת , עוד זורחה לצדי תמימותה הכבשית . את , שכל אמריך פותחת בלחש — כשאזני תאטם — בלהטיך עשי . כי באפל חסית , את סוגדת לשמש , נאצלת ממך קמתך הבשלה . מזנקת אלי , מתנכרה , שוב נושמת לתוך פי — לשנן שאזכר הלילך . לילכך בי שתול , אך מדי לא אדע אם עוד בני ש שר ערים להזרים בי מתקו , יש לפתע פתאם נבוכות הידים , מצטללת העין ודועך בי הקול . לי מראה מבטו העלפה של רקיע , בנשמו מלא חזהו תפרחת גנים , רק למען אשכח , לב ואזן אסיח מדושיח בין רוח לבין מגני . יגונות ותירוש , הגונים בשמים , החזיז בחשרה , ההמית בגנים — לאחז בם עניי — לא תבל נשמה היא , בעפר נשמה היא , והכל בגיני . מה פרועים הריסים , מה עפים נחיריך , מה טלול וחריף שערך המדבלל , כמה את צעירה בעלוה ובמים , בקרנף ובמריא ובנחשת — קלה ! ביערות עבתים כה יאה לך השקט , באשד הר מי כמוך עוד נסער ופורץ ! את לופתת אותי בענוה ובשקר , כי צונן הוא הנחל , כי מצל הוא העץ . לך נשמע החליל ומסורים הם כלביך , לטיפתך על הצמר איננה נשנית . אך ידך מפוררת אותי כמו בית , — על חולות נודדים נח צלי הרוטט . שעתך הסולחה מתיפה ונרעדת עוד תשלימי אתי ,...  אל הספר