חסד אחרון

רוח " , ( והוא המתגלה בצורה דוחה כל כך ב " הוויה " הספרותית הרועשת והגועשת על לא דבר , מסתופפת ומצפצפת " בסוד הבלים מפה לאזן " , וכן בגרפומניה כפשוטה , שהיא חלק בלתי נפרד מהוויה זו ומקורה בעצם הלהיטות " להסתופף בממגורות הכתב " ויהי מה , הגוברת על רתיעתו של הביישן כמו גם על זעפו של הקפדן ) ההפך מן הנאמר בפרקי אבות : אין הביישן למד ואין הקפדן מלמד . כאן " הבישן למד והקפדן שמח " ) . השאלה מה גובר בשירה — מעשה הבריאה או הבל ההבלים , הפרי המתוק או הפרי הרקוב — נעשית מציקה במיוחד לעת סיכום , כאשר " ביום קטנות" עומד המשורר לפני שיריו שכתב ושואל את עצמו : " היכנס הכל לאספה ? " . שאלה זו יכולה לשתקו לעשרות שנים , כפי ששיתקה את טסלר או את מיודעו עזרא זוסמן , שלא אספו את שיריהם אלא עד לאחר שניסע וחלף דורם ושעתם השירית כאילו הוחמצה — או שהיא יכולה להביאו לבררנות אכזרית , כפי שהביאה את טסלר בגבעול במרחבים , ולהותירו כשצרור קטן ודל בידו . התשובה שנותן המשורר לשאלה זו בסיום השיר היא בסופו של דבר תשובתו של אליהוא , שהוזכר כבר . אליהוא הודה שאולי כדאי היה שלא ישמיע את דבריו במעמד חכמים ממנו . אבל הוא ה...  אל הספר
מוסד ביאליק