טורים , שנה ב , גיליון מב , י " ב בשבט תרצ " ט , , 1 . 2 . 1939 עמ ' . 4 חתומה : עדה גרנט שקט בבית . קול צעדים מן הרחוב איננו מגיע אל חדרי . בשבתי כאן לבדי לעת ערב , נדמה לי כי הבית הזה נבנה בבית עלמין . הנני הנפש החיה היחידה , המתנועעת בתוך הדומיה המוחלטת . לפעמים מבהיל השקט . אזי ניגשת אני אל החלון ומביטה החוצה , מביטה אל חלונם המואר של השכנים . גם שם מתנועע מישהו , בקצב שקט ואנושי . צללים . לאט - לאט הנני מבחינה בהם את החי , את היומיומי , את העילאי שבפשטות אילמת זאת . תנועותיו של אדם בחדרו . אדם , שאינו יודע כי מישהו מתבונן בו . את שכני , זה האיש הקטן והנפחד תמיד , רגילה אני לפגוש בשעות היום ברחובנו . חוזר הוא אל ביתו מן המאפיה , מקום עבודתו . פניו עייפים מאוד וניכר בו שעבד גם בלילה . פניו הצעירים מקומטים מאוד , ולי נדמה תמיד כי בין הקמטים הללו נשארה לעולם אבקה לבנה ויבשה - הקמח . לפרקים , בלכתו , הוא קורא עיתון , ובפניו עצבנות מתוחה ונרגזת , ואשתו הגדולה ממנו כמעט כפליים , החכמה והנמרצת , עומדת בפתח וצועקת אחריו : " אל תשכח להגיד להם " ... בראותו אותי הוא דורש בשלומי . אין אני יכול...
אל הספר