בשנת , 1893 בהיותו בן שתים - עשרה שנה , התגנב המשורר ומבקר הספרות לעתיד יעקב פיכמן לחדרו של בן הרב שאצלו למד , הציץ בספר אהבת ציון ( תרע " ח ) מאת אברהם מאפו ונפגע : הצצתי בספר ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת זוהר של חזיונות . אם הבינותי אז הכול , אם הרגשתי אז הכול – את זאת לא אדע . זוכר אני רק יום אושר ופלאות , האור אשר בחדר היה אור של שושן ודפי הספר היו מוארים באור שושן זה – העולם כולו היה שרוי באור תמוה זה . החיים אשר מסביב התרחקו פתאום , ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה . בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי הקודש , ואולם זה עתה נגלתה אלי בכל הודה , זה עתה הושלמה , הוקמה מחורבנה בלבי ותחי ... לבי חדל מדפוק , עיני חדלו מראות , ואוזני – משמוע . כה המה הלב . כה נדהם ממתיקות ומצמאון לבלוע עד תום , לרוות עד תום את הנפש הצמאה . מן הבוקר ועד הערב קראתי ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לי , כאילו זה עתה שבתי מארץ רחוקה , ואיזה דבר התחיל קולח מרקד בדמי , ובעיני הבהב נוף של ארץ תכלת כסוד יקרות , אשר לזר אין חלק בו ( פיכמן תרצ " ח , עד - עה ) . הקריאה ברומן , שפורסם ארבעים שנה קודם לכ...
אל הספר