המשורר , ' אבל אני / הרי לא אוכל לטעות בכתבת : היא חקוקה / בבשרי . / ללא רחם אני נדון , צעד צעד , / לשוב ולראות . ' העבר כופה את עצמו על המשורר : ' מדוע נטלתי אתי משם / את עיני . ' כך מסיים המשורר את השיר במה שאמור היה להיות שאלה , אך בעצם הוא עובדה שאין טעם להרהר אחריה . אמנם השיר נקרא ' שיבה מיותרת ' , אבל עיקרו , שוב , אינו מראות העבר אלא החוקיות שאין להיפטר ממנה , הכופה על המשורר לחזור ולראות , כלומר היות השיבה עקרה . זו השיבה המיותרת של ' מוח ' אל התצלומים , אל הזיכרון , אל החקירה , אל מלאכת השיר עצמו ; זה הגלגול האינסופי שבתוכו לכודה תודעת המשורר . עוד בספר ' שיבה מאוחרת ' יודע אפוא המשורר , היושב ' לבדו עם תצלומיו' ) , ( 82 את האמת , אף אם הוא מתקשה לנסח אותה באופן ישיר : ' כשהיינו אנחנו , איזו נשימה גבוהה / על המדרון ! אולי לא מתנו . ' כך מסיים פגיס בבית נפרד את חוויית ההתבוננות בתצלומים . הפסיחה מדגישה את הפער בין הנשימה הגבוהה אז , ' כשהיינו אנחנו ' - כלומר כשהיה המשורר בעל זהות שנטבעה בו כחלק מקולקטיב - ובין המציאות הרעועה היום , לאחר שאבד קולקטיב זה , לאחר המדרון . קריאת הש...
אל הספר