הזכות לפרטיות מעוגנת בדין הישראלי בחוק – יסוד : כבוד האדם וחירותו ובחוק הגנת הפרטיות . ואולם על אף עיגונה החוקתי של הזכות לפרטיות וחרף ההכרה בה בפסיקה , אין בנמצא הגדרה מדויקת , ברורה ואחידה של מהותה . היקפה של הזכות עמום : קל לזהות פגיעה בה ולהציג דוגמאות לפגיע וֹ ת , אך קשה לנסח לה הגדרה קוהרנטית ומופשטת . יש המגדירים את הזכות לפרטיות ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס בסוף המאה ה – — 19 הזכות " להיעזב במנוחה " , כלומר זכותו של אדם לנהל את חייו בדל " ת אמותיו , במרחב פרטי ( לאו דווקא פיזי ) , כרצונו ובלא הפרעות מבחוץ . תפיסה אחרת מגדירה את הזכות לפרטיות לפי הקטגוריות המוגנות באמצעותה . מקובל , למשל , להכיר בזכות לפרטיות במקומות שבבעלותו או בשליטתו של אדם ובמידע שקשור בו או בהחלטות שקיבל . הגדרות מסוימות מבחינות בין תוכן התקשורת , המוגדר כפרטי , לבין נתוני התקשורת ( זהות המשוחחים , משך השיחה או שעת השיחה ) , שאינם זכאים להגנת הפרטיות . על פי רות גביזון , הזכות לפרטיות מבוססת על הגבלת הגישה ( access ) של אחרים לאדם פלוני בשלושה ממדים : הגבלת הגישה הפיזית אליו , הגבלת הגישה למידע על אודותי...
אל הספר