ההגירה מישראל אינה תופעה חדשה . עד להתעוררותה של התנועה הציונית בשלהי המאה התשע ‑ עשרה וגל העליות שבא בעקבותיה היה בארץ ישראל יישוב יהודי קטן , ולהגירה מישראל לא היתה משמעות דמוגרפית וחברתית . בשלהי המאה התשע ‑ עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים החלה ההגירה לישראל לצבור תנופה . כמה מהעולים התקשו להתמודד עם המציאות המקומית והיגרו בחזרה לארץ מוצאם או לארץ שלישית . תופעה זו סתרה את העיקרון הציוני הבסיסי : כמיהה לארץ מולדת שתהיה ארצו של העם היהודי . ההגירה מארץ ישראל לפני הקמת המדינה גברה בשנות העשרים של המאה העשרים בתקופת העלייה הגדולה מכולן , עלייה של כשבעים אלף עולים . עלייה זו , שמכונה " העלייה הרביעית " , נחשבת לעלייה אידיאולוגית פחות מקודמותיה שכן רבים מהעולים בה הגיעו לישראל גם בשל מדיניות צמצום מכסות ההגירה של ממשלת ארצות הברית . כ 30 ‑ אחוזים מקבוצת מהגרים זו עזבו את ישראל בעיקר בשל משברים כלכליים שחוו בה ( הסוכנות היהודית , ללא תאריך ) . בארבעת העשורים שלאחר קום המדינה , עד לשלהי שנות השמונים , תפסו רבים מתושביה היהודים של ישראל וכן זרמים מרכזיים ביהדות התפוצות את ההגירה מישראל ...
אל הספר