על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על חרטה?

הימנעות משימוש במונח " חרטה " באופן מפורש וישיר באה לידי ביטוי בדיון שהתעורר בעקבות אותו ריאיון עמי שהתפרסם בגרמניה בשנת . 2015 לא חלף זמן רב והדיון הוסט לדיבור על אמביוולנטיות אימהית , כאשר נקודת המוצא - היינו חרטה - ננטשה מאחור . זו הסטה מרתקת . חרטה אכן ממוקמת על מנעד רחב של חוויות קונפליקטואליות באימה וּ ת , אך חרטה על אימה וּ ת ואמביוולנטיות אימהית אינן היינו הך . בעוד שלחרטה מתלווה לעתים אמביוולנטיות , אמביוולנטיות אינה מעידה בהכרח על חרטה . ישנן נשים שמרגישות אמביוולנטיות בנבכי האימה וּ ת , אולם הן אינן מתחרטות על כך שהפכו לאימה וֹ ת ; ישנן נשים שמתחרטות על כך שהפכו לאימה וֹ ת ושאכן חוות אמביוולנטיות ; ויש אחרות שמתחרטות ללא אמביוולנטיות . התעקשותי להשאיר את החרטה במרכז הדיון אינה עניין של התפלפלות סמנטית . יצירת חפיפה בין אמביוולנטיות לחרטה והתייחסות אליהן כאילו הן אותו הדבר מוחקות את האפשרות להאזין למה שיש לנשים לומר כשהן מצטערות על כך שהפכו לאימה וֹ ת . כשאנחנו ממהרים לדבר אך ורק על הקשיים שבאימה וּ ת , אנחנו מרוקנים את החרטה מתוכן ומנטרלים כל יכולת לבחון את האקסיומה שלפיה אי...  אל הספר