בשנים האחרונות ולכן אני בוחר בו להדגים כמה בעיות בתרגום - נובע מתוך כך שכפילות זו שאני מדבר עליה נעשית כאן מודעת ובעייתית במידה יוצאת דופן . צלאן , יהודי רומני שהוריו נספו בשואה , שהיגר לצרפת וכתב שם את שיריו בשפת אמו הגרמנית , הוא דוגמה קיצונית לשסע עמוק , ביוגרפי ופסיכולוגי , של התלוש היהודי המודרני . לא זו בלבד שהוא כותב את שירתו הגרמנית - מן הקורפוסים החשובים ביותר בשירה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה , אם לא החשוב שבהם - בשפת רוצחי אביו ואמו , אלא הוא מיטלטל בלי הרף ובעוצמה רבה בין המודרניזם האירופי , שהוא לשון דורו וסביבתו , והצורך הבוער לתת עדות לאימי השואה . טלטול זה מתבטא במאבק מתמיד בין הפונקציה ה " רפרנציאלית " של לשונו ובין הפונקציה ה " פואטית " שלה , או בהיבט אחר , " היסוס מתמשך " בין השתיים , ואפילו קושי להכריע אם דבריו מתייחסים למציאות העולם או למציאות המילים . קחו למשל את פתיחת שירו הארוך " הצרה " : מובל אל המחוז ובו העקבות שאין לטעות בהם : עשב , כתוב במפזר . האבנים , לבנות , עם צללי העלים : אל תקרא עוד - הבט ! אל תביט עוד - לך ! באיזה " מחוז " מדובר כאן ? המילה הפותח...
אל הספר