עוד בתקופת המנדט התלבטה הנהגת היישוב העברי בשאלת היחס ללבנון , השכנה מצפון . המחלקה המדינית בסוכנות היהודית , בראשות חיים ארלוזורוב ב , 1931 - ולאחר הירצחו ב 1933 - בראשות משה שרת ( שרתוק ) , מיקדה את תשומת הלב כלפי העדה הנוצרית - מארונית . אמנם היו ראיות מוצקות לכך שניתן להפיק תועלת ביטחונית רבה יותר מקשרים עם הדרוזים , השיעים והסונים , אך נותרה בעינה התפיסה כי עדות אלה - בניגוד לנוצרים - אינן מסוגלות לחייב את עצמן לברית עם התנועה הציונית . ב 1946 - חתם שרתוק , בתפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות , על הסכם עם המארונים , אותם ייצג הפטריארך אנטון ערידה , המנהיג הדתי של העדה . בשנים 1956 - 1954 פעלו ראש הממשלה בן - גוריון והרמטכ " ל דיין לקיומה של ברית עם הנוצרים . ההנהגה הישראלית , המדינית והצבאית גם יחד , נהגה להתבטא כי " לבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על שלום עם ישראל " . התבטאות זו שיקפה את ההערכה כי הגורם היחיד שמונע שלום בין שתי המדינות הוא חששה של לבנון מפני תגובה חריפה של מדינות ערב האחרות . לימים התברר כי להערכה זו לא היה בסיס במציאות . במלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנים 19...
אל הספר