של משטר מיעוט . ההגמוניה העלווית בסוריה אכן הבהירה דבר והיפוכו : את הדגשת השיוך לעולם ערבי חילוני כולל , ומנגד את הדחף המעשי להתגדר בפועל במסגרתה של סוריה , שעליה השתלטו העלווים באמצעים כוחניים . במילים אחרות , לו התממשו תהליכי האחדות הערבית הלכה למעשה , לא היה כל סיכוי שסוריה תהיה בירתה של אחדות מדינית זאת , קל וחומר שבני העדה העלווית לא היו זוכים בבכורה הכול - אזורית . מכאן נבע גם עניינם של העלווים להנציח מצב של מתיחות צבאית אזורית כלגיטימציה לריכוזיות טוטליטרית מבית . הטבח בחמאה לסוריה היתה עוד מראשית המאה העשרים מסורת ערבית - לאומית - חילונית מובהקת . לרוב הערבי הסוני לא היתה אם כן בעיה ערכית עם ההגמוניה של העלווים , אלא עם משטר הדיכוי שהנהיגו . הסתגרות המשטר גם בלמה את הכלכלה . בני חל בּ ודמשק הסונים , שנודעו במשך דורי דורות בעיקר כסוחרים סורים פרגמטיים וממולחים , נאלצו להסכין עם משק מפוקח ומושחת , שנשען בחלקו על סחר בסמים . ההתנגדות למשטר בימיו של אסד האב לא הגיעה מהעילית וממעמדות הביניים בערים הראשיות , אלא מחוגי האסלאם הפוליטי מבית האחים המוסלמים . מהומות אלימות נגד חאפז אל - א...
אל הספר