שמואל אטינגר שנאת-ישראל ברציפותה ההיסטורית

אין ספק שאחרי מלחמת העולם השניה ולאחר השואה הנוראה של העם היהודי החלו להתפתח גישות חדשות לתופעה המכונה בשם אנטישמיות . נוכח נסיונה של גרמניה הנציונל סוציאליסטית להגשים תיאוריה אבסטרקטית של ' מלחמה ביהדות ' ' במציאות פוליטית וחברתית של ימי המלחמה על דרך השמדה של מיליונים ללא אבחנה ובניגוד לצרכים מדיניים , ואף צבאיים ריאליים , זועזעו יסודות תודעת עולמם של יהודים ושל לא יהודים רבים . ניסיון היסטורי זה שימש , ללא ספק , נקודת מיפנה בדיון מחודש באנטישמיות , בשורשיה ובגילוייה , ובבעיית רציפותה לאורך הדורות . למרות עוצמת הפגיעות ביהודים לפני מלחמת העולם השניה , עדיין התייחסו אז לאנטישמיות כאל תופעה שולית או משנית , אמצעי תעמולתי בעיקרו , ופרט לחוגים ציוניים לא הוקדשה לה תשומת לב מרובה , ודאי לא בקרב חוקרים והוגי דעות . גם הנסיונות להסביר את האנטישמיות , שנעשו לפני השואה , עסקו רובם בגילוייה הבודדים ודנו לרוב בסיטואציות היסטוריות מיוחדות ( רדיפות מצד השלטון או התפרצויות של פרעות ) , כשהדגש מושם על בחינת מצבם של יהודים בתקופה כל שהיא , על ניתוח התנאים המדיניים או הכלכליים חברתיים _pxi מסויימת ...  אל הספר