בפרק הקודם התבאר כי בעוד שלדעת הרמב " ן מלמדת מצוות " לא תסור " על זיקה ישירה בין דבר ה ' לבין מצוותיהם של חכמים , ומשמעותה שכל פרט ופרט מדברי חכמים נעשה מצוות ה ' , לדעת הרמב " ם מצוות " לא תסור " מתייחסת לסמכות חכמים באופן כללי בלבד , והיא מתווכת בין דבר ה ' לבין מצוותיהם של חכמים . בפרק זה נבקש להראות כי מחלוקת זו איננה פורמלית בלבד , אלא מהותית , והיא מבטאת שתי תפיסות שונות להבנת חובת הציות למצוות חכמים . הרמב " ם רואה במצוות " לא תסור " גורם המכונן את סמכותו של המוסד התורני העליון מעיקרו . מעתה , חובת הציות מתייחסת אל מוסד זה . ואף חומרתה של ההמראה נשקלת על פי עוצמת הערעור על מוסד זה . לעומת זאת , לדעת הרמב " ן , מצוות " לא תסור " איננה מכוננת את סמכותם של חכמים , אלא מעידה על אמתת פירושם של חכמים לכתוב , וממילא , על היותם רצון ה ' . כך שחובת הציות מתייחסת לתוכן של דבריהם , הזהה למעשה עם התורה , ולא לסמכות עצמאית שהוענקה להם . 261
אל הספר