שני הזרמים הפוליטיים שנוצרו בתוך היהדות האורתודוקסית במחצית הראשונה של המאה העשרים , הזרם שתמך בציונות והזרם שהסתייג ממנה , התפתחו לאחר קום המדינה לכלל שני זרמים דתיים – חברתיים : הציונות – הדתית והיהדות החרדית . בשורש הווייתה של היהדות החרדית נעוצה אפוא ההסתייגות מן הציונות , ולזו היו גוונים רבים . כשהוקמה המדינה ונעשתה עובדה מוגמרת , התפתחו בתוך המרקם החרדי שלושה דפוסי תגובה עיקריים : המתון , הרדיקלי והמרכזי . ברם אין לשכוח כי שלושת אלה שייכים לאותה משפחה , ועל אף המחלוקות ביניהם כל הזרמים שותפים לאתוס החרדי הבסיסי , הדוגל בשמרנות בענייני הלכה ובביקורת כלפי המודרנה . ברוח זו היהדות החרדית מבקרת גם את המדינה , בדרך כלל בשל אופייה החילוני , ובוודאי איננה רואה בה " קדושה" או " אתחלתא דגאולה " . אם נבחן את התהליכים שעברה היהדות החרדית בשני הדורות האחרונים , נמצא כי לכאורה הם משקפים מהלך צנטריפטלי ( שואף אל המרכז ) : ההתלהבות מן המדינה , שאפיינה את האגף ה " פרו – ציוני " שלה , דעכה , והיום שוב קשה למצוא בה קבוצה פרו – ציונית מובהקת ; ההתנגדות התקיפה לעצם קיום המדינה , שאפיינה את האגף הרדי...
אל הספר