כאשר העדיף בן - גוריון קואליציה עם " החזית הדתית המאוחדת " על פני ממשלת שמאל עם מפ " ם , אחד היתרונות הגדולים שהוא ראה לנגד עיניו היה העובדה שהדתיים לא התחרו על השלטון . משאת נפשם היתה הטמעת הדת באורחות המדינה : ענייני נישואין וגירושין , חינוך , כשרות , קבורה ושמירת שבתות ומועדים . את עסקי החולין , כגון יחסי חוץ , ביטחון וכלכלה , הם השאירו ברצון בידי מפא " י , ואפילו שאיפה לנהל את משרד החינוך לא היתה אז לפוליטיקאים מהזרם הדתי . הדרישה המקורית של המפלגות הדתיות , להנהיג בארץ את המשפט העברי , נדחתה . סמכות החקיקה נשמרה לכנסת , הנבחרת בהליך דמוקרטי . אבל מנגד , בשורה של תחומים אחרים היה בן - גוריון מוכן לוויתורים מרחיקי לכת , מעבר להבטחתו הישנה לאגודת ישראל לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת . היו לכך כמה גורמים , ביניהם השיקול הפוליטי , שחייב התחשבות במפלגה המהווה מרכיב חשוב בקואליציה , אבל היו שיקולים נוספים , ובראשם הקשר ההיסטורי המשולש בין הדת היהודית , העם היהודי וארץ ישראל . השאלה אם היהדות היא דת בלבד או שהיא מהווה גם עם שבניו הם בני אותה דת - היוותה ומהווה עד היום כר פורה לדיונים אינסו...
אל הספר