פרשת איקרית ובירעם הסתיימה - או בעצם לא הסתיימה - בצורה בעייתית . תושבי שני הכפרים שעל גבול לבנון לא ברחו במלחמת העצמאות , אך נדרשו לעזוב את בתיהם ולעבור באופן זמני למקום אחר , תוך הבטחה שיוכלו לחזור לכפריהם . ההבטחה לא קוימה , ובג " ץ קבע כבר ב 1951 - כי אין עילה חוקית למנוע מהתושבים לחזור , ויש לאפשר להם לעשות זאת ולקבל בחזרה את אדמותיהם ורכושם . 591 אבל הממשלה התעלמה מההחלטה . וכך , בעוד זרועה האחת של המדינה פוסקת כי זכותם של התושבים לשוב לבתיהם ולעבד את אדמותיהם , סירבה זרועה השנייה לבצע את הפסיקה . מעבר למקרה הפרטי של עקורי איקרית ובירעם ולמיקומם הבעייתי מבחינה ביטחונית , על גבול הצפון , מדובר בנושא בעל השפעה עצומה . הממשלה חששה מיצירת תקדים לגבי הרכוש הרב שהשאירו אחריהם הערבים שברחו בזמן המלחמה . הרכוש הזה - ובעיקר הבתים והאדמות - נתפסו על ידי המדינה , והיתה להם משמעות כלכלית עצומה , בעיקר בשנים הראשונות של המדינה . אף שכאן היה מדובר בתושבים שנשארו בארץ , ולא בפליטים שעזבו את המדינה , בחרה הממשלה להתעלם מפסיקת בג " ץ נוכח משקלה הכבד של הסוגיה , והיא לא מומשה עד היום . כל הניסיונו...
אל הספר