בזמן שהמרחב מתמלא באור לבן וקשה , נראית ויגמן בתחילה כדמות יושבת בודדה , מוקפת חשיכה . היא יושבת על הרצפה היישר מול הקהל , עם רגליים נטועות ממול ברצפה ועם ברכיים ניצבות מתחת לאריג התלבושת . ידיה מכסות על הפנים עוטות המסכה באצבעות מתוחות . הן לופתות את המרחב מול הפנים , קורעות אותו לרווחה , כמו פותחות מסך בלתי נראה . המתח בזרועות ובכפות הידיים רב כל כך , שהוא גורם לכפות הידיים לרטוט כאילו הן לוחצות על קיר בלתי נראה המפריד בין הרקדנית לקהל . מתוך אותה מחוות פתיחה איטית ומתוחה , מתפוצצת התנועה . היא מתחילה בתנועת הכאה חדה בכף יד שמאל , כמו מקישה הרקדנית על דלת למקום אסור , שוב – המרחב בין הרקדנית לצופים . תנועת התיפוף של הזרועות ושל כפות הידיים מקבילה לצלילי ההקשה של המוזיקה . למעשה תנועה זו היא שיוצרת את הצליל . מכיוון שהתנועות מקדימות מעט את הצליל של כלי ההקשה , נדמה שהן מחוללות אותו . מאותה תנועת תיפוף התחלתית , משתחרר הלחץ , כפות הידיים מתרככות , סובבות וצוברות כוח מול הפנים עוטות המסכה . תנועת הכישוף הזאת מגיעה לסיומה בהנחת הידיים על הברכיים הניצבות . פלג הגוף העליון מתחיל לחוג לאטו ...
אל הספר