במרחב האישי של הדמויות , היעדר הזמן מעורר מורא וחשש : סיום הסיפור מבטא את אי הוודאות , בייחוד מצד מצבה הכלכלי של המשפחה , המאיים על המשך קיומה בעתיד , ומעורר פחד וחרדה אצל בני המשפחה . חנה כבר איננה מנהלת את בית מבשל השיכר , והיא מתגוררת בבית שרכשה בעיירה ומשלימה בכך עם גזרת הגראף שלא אבה לחדש את חוזה החכירה עמה . בעקבות עזיבת בית השיכר היא מתמקדת בחיי המשפחה , וממלאת כסבתא פונקציות אימהיות לנכדיה היתומים . כלומר , על ציר החיים היא ממשיכה לחיות בהווה המתמשך , ללא שינוי הניכר לעין , שכן לעתיד הרחוק אין מקום על ציר זה . זה מהווה איום על חנה הזקנה , וכדי לשכך את חששותיה באשר לעתיד היא פונה למישור העסקי פרגמטי שעליו היא אמונה ופותחת חנות לממכר קמח . עם זאת , כדי לרכך את תחושות הבעתה והחרדה שמתעוררות בה בזמן שגרה וכדי להתמודד עמן , חנה נוהגת להתכנס עם בני משפחתה ועם אנשים אחרים מן העיירה , והם נוהגים לספר סיפורים " מימים עברו " : " עתה היו אלו אגדות רחוקות והיו נסוכים בהן הגעגועים על הימים הטובים שעברו " . לפנייה לעבר מרוחק , שמתבסס על עולם אגדי שחנה לא הכירה , יש השפעה ממתנת ומרגיעה באשר ...
אל הספר