נפילת השכינה והשלכת הלוחות – בין הזוהר לתיקונים

ראינו כי מיתוס השכינה הנפולה חורג מגדר הסבר ספציפי לגלות והופך להיות סיפור ממשמע לאירועי יסוד . ברצוני להביא כאן דוגמה מרתקת לכך מדרשה של בעל התיקונים הכורכת מיתוס זה בשבירת הלוחות , ולעמוד על מאפייניה הייחודיים של תפיסתו תוך השוואתה לדרשה מגוף הזוהר . המיתוס המקראי על אודות בת ציון הנפולה זכה לביטוי רחב בספרות הזוהרית ובספרות התיקונים . בזוהר לפרשת ויקרא , ח״ג ו ע״א , נוכל למצוא דרשה עשירה המפתחת מיתוס זה . גם במרכזה עומד הפסוק מעורר החרדה מנבואת עמוס , ׳נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל׳ . בדומה לדרשת חז״ל אשר הופכת את משמעותו המקורית של הפסוק על ידי שיבושו וקריאתו השונה , 58 גם רבי שמעון בר יוחאי בדרשה הזוהרית מציע פרשנות חדשה אשר תפוגג את תוכנו המאיים . רשב״י אינו נענה לניסיון החז״לי לקרוא את נבואת החורבן והקינה כהבטחת נחמה , הוא חוזר אל פשט הפסוק הטוען לאי קימתה של בתולת ישראל – אך מסייג אותו : השכינה אכן לא תקום מעצמה , אלא האל הוא שיקים אותה . תא חזי , בכלהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה ...  אל הספר