. 320 § טענת ויתור על מעשה בית דין נסמכת על ההסכמה שנתן בעל הדין הטוען להשתק לפיצול התביעות בשל אותה עילה או להתדיינות נוספת בין הצדדים באותה פלוגתא . הסכמה כזו מחייבת את בית המשפט , שהרי ממהותו הדיונית של כלל מעשה בית דין , רשאים בעלי הדין להתנות ביניהם על אי חלותו של הכלל בהתדיינות אחרת ביניהם . הוויתור יכול שייעשה לאחר פסק הדין בהתדיינות הראשונה ויכול שיהא אפילו במסגרת ההתדיינות הראשונה , כגון נתבע שהסכים לפיצול התביעות , או כאשר הסכימו בעלי הדין שקביעת בית המשפט בשאלה כלשהי לא תחייב אותם , אלא לצורך אותה התדיינות בלבד . ויתורו של בעל הדין אינו חייב להיות בהסכם מפורש , ויכול גם שיילמד מהתנהגותו במסגרת ההתדיינות השנייה , כאשר נמנע מלהעלות את טענת המניעות בהזדמנות הראשונה . ראה בנושא זה : Spencer Bower , Para . 387 ; Wright , Sec . 4415 ; Vestal , at pp . 402-403 ; Casad , . Sec . 20-3 וראה גם פ"ע 447 / 88 לוונטהל נ' מדינת ישראל , פ"ד מד . 4 18 < 2 ) והשווה גם לע"א 734 / 83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוירוביץ ( שותפות רשומה , ( פ"ד לח ( 1 ) . 623 , 613 ראה א"ע 5 / 88 אוריאלי נ' פר...
אל הספר