הכתוב בויקרא ד מחייב בקרבן חטאת את החוטא בשגגה . שם גם מפורט כי הכוהן המשיח מביא פר לחטאתו , הנשיא – שעיר , ו״נפש ... מעם הארץ״ – כבשה או שעירה . גם אם מפורש בכתובים שונים שבפרשה , כי החוטא שגג באחת מ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״ , הרי שלדעת חז״ל אין הכתוב מחייב חטאת את השוגג בכל אחת מ״מצות ה׳״ אלא רק את זה ששגג בלאו ושהמזיד חייב עליו כרת . לעומת זאת , הפרשה בויקרא ה מחייבת את החוטא בשמיעת הקול , בביטוי שפתיים ובטומאת מקדש וקדשיו בקרבן עולה ויורד . היינו : העשיר מביא כשבה או שעירה , הדל – שני תורים או שני בני יונה , והדל שבדלים – ״עשירת האפה סלת״ . בפרשה זו אין 1 שם , פסוקים : ג , כג , כח , לב . 2 שם , פסוקים : ג , יג , כז . ובעניינו של הנשיא בשינוי קל , בפסוק כב : ״מצות ה׳ אלוהיו אשר לא תעשינה״ . ובהשפעת הכתובים האלה מצוי גם במשנה הוריות פ״א מ״א : ״הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ... ״ . 3 ולמעט פסח ומילה שהן בעשה והמזיד חייב עליהן כרת . ראה ספרא ויקרא חובה פרשה א ו ( מהדורת פינקלשטיין , ב , ניו יורק תשמ״ג , עמ׳ . ( 120 - 119 באשר לעשה שבנדה ראה גם תוספתא הוריות פ״א ה״י ( מ...
אל הספר